את המסע המופלא הזה התחלתי לפני 20 שנה. הייתי בת 20 והבאתי לעולם את בתי הבכורה. צירי הלידה היו קשים,

הלידה הייתה ארוכה וכואבת. הייתי ילדונת צעירה והידע שלי על הריון, לידה ונשיות שאפו לאפס.

אבל כשאין שכל, אין דאגות.

קיומן של תרופות קסם לשיכוך כאב וזירוז הלידה לא היו מוכרות לי, הייתי מחוברת לגוף שלי, לכאב,

ורקדתי את ריקוד הלידה שלי במשך 3 ימים ארוכים ומתישים.

 

גיחתה של בתי לאוויר העולם הייתה האירוע המכונן המרגש והעוצמתי ביותר שחוויתי בחיי, מעין אורגזמה קוסמית.

כשאחזתי אותה לראשונה בזרועותיי עודנה מחוברת לשלייה שברחמי, התמלאתי תחושות ורגשות שלא ידעתי שקיימים, חיי השתנו.

תחושת החמימות בשדיי כשהנקתי אותה, העקצוץ של שפתיה, הידיעה הכל כך עוצמתית שביכולתי למלא את כל צרכיה של התינוקת שלי,

היו כל כך עוצמתיים, כמעט מעבר ליכולתי להכיל. באותו לילה ילדתי ונולדתי מחדש, כאם, כאישה, כמיילדת.

 

22 חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי כורעת ללדת את בתי השניה. לידה ארוכה, קשה (P.O.P). לידה שנייה לעולם לא תהיה כלידה ראשונה. הייתי אם לתינוקת קטנה, הייתי עייפה, מותשת. צירי הלידה שאבו אותי לתהומות של כאב, למערבולות של ייאוש, כמעט בלתי נסבל. הייתי חייבת לצאת, להסתובב באוויר הצח, החדר היה צרר מלהכיל את כאבי. מצאתי את עצמי משוטטת בטיילת של ארמון הנציב, מביטה בחשיכה לעבר חומות העיר העתיקה מוארת החומות, נושמת אוויר הרים צלול כיין בכל ציר. הרגשתי כל כך חיה, חזקה, מלאת חיים. עזבתי את החומות וריח האורנים בפתיחה גמורה. הלידה הייתה קשה, הייתי חלשה ונטולת אנרגיות.  לחצתי ולחצתי במשך שעות (או שרק נדמה לי...) והילדה העקשנית הזו פשוט סירבה לצאת. בסופו של דבר נעמדתי על המיטה וכרעתי ללדת. למרות הכאב והקושי, גם לידה זו הייתה  פשוטה, טבעית, נטולת דרמה. וגם הפעם מיד לאחר הלידה התמלאתי מרץ ואנרגיות חייתיות.

 

הבנות שלי היו כל עולמי במשך שנים, אבל עוצמות הלידה נחקקו בכל תא בגופי ורציתי לחזור לשם, למקום האדיר, הממלא, המסתורי. אז הייתי צריכה להחליט- להמשיך ללדת כל שנה או להפוך את זה למקצוע. החלטתי. ובשנת 1999 התיישבתי בבית למשך שנה לומדת ומגישה את עצמי לכל בחינות הבגרות והמבחן הפסיכומטרי. בסופה של אותה שנה כבר הייתי סטודנטית מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

בשנת 2005 סיימתי תואר והתחלתי לעבוד בבית חולים. בהתחלה בפגייה, במחלקת תינוקות ולבסוף בחדר לידה. בדרך למדתי הדרכת הנקה, קורס מיילדות ותואר שני. העבודה בבתי חולים הייתה חוויה קשה, מרתקת, מחשלת ובעיקר מלמדת עבורי. הכרתי אנשים מדהימים, חוויתי חוויות מרגשות, בכיתי, צחקתי, ובעיקר למדתי. למדתי שאין בסרט הזה טובים ורעים, אנשי הצוות בבית חולים, כמו בכל מקום אחר מנסים לעשות את המיטב, לפי הבנתם. עוד הבנתי שעבור נשים רבות בית החולים הוא הפתרון הנכון ביותר. בכל זאת הרגשתי שמשהו השתבש לנו בדרך, המקום הזה, שנועד לסייע ולהציל חיים, מאבד לפעמים את הכיוון שלו ובמקום להיות בית חם ומחבק עבור האישה היולדת הוא הופך לפעמים למקום קר ומנוכר אשר דוחק את צרכיה ורצונותיה של היולדת לפינה. 

 

שבע שנים אחרי שהתחלתי לעבוד בבתי חולים החלטתי להצטרף למינדי לוי בעבודתה בלידות בית. מינדי קיבלה אותי בחיבוק חם ושנת העבודה אתה הזכירה לי מאיפה באתי, וכנראה גם לאן אני הולכת. בסוף שנת העבודה עם מינדי לקחתי פסק זמן ונסעתי לעבוד ולנהל, בהתנדבות, מרכז לידה באזור כפרי באוגנדה. העבודה באפריקה, בתנאים בסיסיים ביותר, ללא חשמל, במרחק של שעות נסיעה מרופא ובית חולים, השיבה לי את האמונה בפשטות של הלידה ובהיותה חלק טבעי ממעגל החיים. עם זאת, דווקא שם, במקום בו המכשירים הכי מתוחכמים היו שתי הידיים שלי והמחשב המרכזי היה פקעת הנוירונים שבראשי, למדתי להעריך ולהודות על שנות עבודתי בבתי חולים. שוב התחדדה לי הבנה כי החוכמה במיילדות היא לצבור ידע ויכולות ברמה הגבוהה ביותר אך לדעת להשתמש בהם אך ורק כאשר ישנה הצדקה ממשית לכך.

 

בעבודתי עם זוגות במהלך ההיריון, הלידה וימי ההורות הראשונים, אני מנסה לבנות, ביחד עם בני הזוג, את הדרך האישית והנכונה ביותר עבורם שתאפשר להם חיבור, העצמה והנאה מרבית בתקופה מופלאה זו. אני מביאה עמי לכל מפגש את הידע והמיומנויות שרכשתי בלימודי הסיעוד, המיילדות, הדרכת הנקה, ארומתרפיה, צמחי מרפא, רפלקסולוגיה ועוד, ומאפשרת לכל זוג ולכל יולדת לבחור את הליווי המקצועי המתאים להם ביותר.

 

אני מאחלת לכל תינוק לבוא לעולם ברכות ולכל זוג לחוות את הלידה במלוא עצמתה ויופייה.

 

רוזי