בין קרקור הצפרדעים וצרצור הצרצרים אני שומעת קול חלש לוחש לי מפתח הבקתה. זו כרמלה, סייעת הלידה קוראת לשרה ולי לבוא לקבל לידה. אנחנו מתארגנות במהירות לאורו של נר ויוצאות החוצה לצינת הלילה. פנסים יובילו אותנו בין שבילי בוץ ועשבים אל הקליניקה בה מצפה לנו אישה שהגיעה לא מכבר בעזרת הג'יפ-אמבולנס שלנו. בעזרת כרמלה אנחנו מבינות שזו לידה שמינית. אני מתרשמת שהיא בלידה פעילה אבל גם שהיא מנותקת. שרה בודקת ומוצאת פתיחה גמורה, האישה מוכנה ללידה. כיוון שהיא לא לוחצת עדיין ונראית שלווה ורגועה, שרה ואני יוצאות בשקט מהחדרון שלה ונשכבות בצפייה על הערסל.

 

אני אומרת לשרה כי נראה כאילו היולדת לא איתנו, משהו מטריד אותה. ואני מיד חושבת על כך שאישה זו, בת 30, מטפלת בבית ב- 7 זאטוטים, וודאי לא תכננה עוד היריון וסביר שהיא מותשת. הלידה שלה אינה נראית כאירוע משמח.

 

כעבור כשעה אנחנו שומעות אותה לוחצת ונכנסות לסייע לה. היא יולדת בזריזות אבל אפילו לא מפנה מבטה אל התינוק. ההשערות שלי מקבלות חיזוק ואני מנסה לעודד אותה להחזיק את התינוק. היא מסובבת את הראש לצד השני במבט אטום. כרמלה וסייעת הלידה מתחילות לשיר ושרה ואני לא מבינות מה פשר הניגון.

 

שעתיים אחרי הלידה, היולדת והתינוק בריאים ויציבים אבל האישה מסרבת להניק. היא שוכבת על מיטת הבטון הנמוכה ומבטה בוהה אי שם בנקודה רחוקה. מעניין מה עובר לה בראש, האם היא מודה לאל על כל תינוק בריא שנולד לה או מתפללת שבעלה לא יירצה לשכב אתה יותר כך שלא תצטרך שוב לעבור את צירי הלידה הכואבים, חודשי ההנקה המרובים והטיפול האין סופי בצרכיהם של העוללים, כאשר בקושי יש מה לתת להם לאכול.