בינתיים אני מקפצת מחדר לחדר "יואה" אני מדריכה את שתיהן, לנשום, עוד לא זמן ללדת. אני מכינה את כל ציוד ההחיאה העומד לרשותי, מהחייאות קודמות במקום אני יודע בדיוק מה יש לי, ובעיקר מה אין. אמבו (בלי חמצן), סקשיין ידני, קרש החייאה, כובע ישראלי סרוג בעבודת יד, בקבוק מים חמים וערימת סמרטוטים לחמם את התינוק. הבנות מגיעות כעבור מספר דקות, ספוגות גשם והלומות שינה. בעזרתה של כריסטין אני מגלה שהבחורונות בת 14, בהריון ראשון, לפי מחזור אחרון היא שבוע 31. אני מסתכלת על ניקול, ניקול מחזירה לי מבט מודאג. "זה מה יש ועם זה ננצח" אני נזכרת במשפט הצבאי והכל כך ישראלי הזה.

 

את ארבע השעות הבאות ניתן לתאר כארבע שעות ארוכות, עצובות, מתסכלות ומתישות. הילדונת שלנו מכורבלת במיטה כמו עכבר מבוהל. היא לא מקשיבה, לא מדברת ולא רוצה להיות פה בכלל, בחדר הזה, עם הדבר הזה תקוע לה בבטן. את כריסטין שלחתי לישון, התקשורת עם תיווך לעולם לא תוכל להיות תחליף לתקשורת ישירה. אני מנסה לחבק את הילדה, לתמוך בה. אין לי מושג כיצד היא נכנסה להיריון, האם בכפייה או בתשוקת נעורים? והאם יש מישהו שתומך בה? אמא שלה ישנה על מחצלת מחוץ לחדר. לא מתעניינת, לא מחבקת, לא לוחשת לה "יהיה בסדר, אני כאן אתך". היולדת מנסה להתחמק מהצירים היא שוקעת עמוק יותר ויותר בין השמיכות עם כל ציר שפורץ בבטנה. היא בוכה בשקט מתחת לשמיכות, מנסה להתנגד לדחף ללחיצות, להישאר ילדה, רק לעוד רגע, עוד קצת. אני מנגבת לה את הדמעות "בייבי" אני אומרת לה, התינוק שלך.

 

עוברות שעתיים של ניסיונות התחמקות מלחיצות, הדופק של העובר מתחיל להאט לסירוגין ואני מתחילה לדאוג. אני רוצה את התינוק הזה בחוץ. אני מחליטה לשנות גישה ומחליפה את הגישה החמה המלטפת בטון תוקפני ונחרץ. אני תופסת את היולדת בשתי ידיי ומושיבה אותה על כיסא לידה "צ'ול!" אני מצווה עליה תלחצי. היולדת עוצמת עיניים ומסובבת את ראשה הלאה ממני. אני מגייסת את כל האימהות שבי, האסרטיביות שלי והכוח הפיזי שלי כדי לגרום לילדונת הזו לקחת אחריות על הלידה שלה, על התינוק שלה, לגייס את כל פרץ נעוריה ולדחוף את התינוק שלה החוצה. הצירים מתחזקים בתנוחה האנכית והיא כבר לא מצליחה להתנגד ומתחילה ללחוץ, לחיצות קטנות, חלושות, בסוף כל לחיצה היא מנענעת את ראשה, רוצה לומר, אני מפסידה במלחמה הזו. "גוד" אני מחזקת אותה "גוד". בשעה 1:00 קורינה עוברת לחדר השני לקבל לידה קלה ומהירה. שעתיים נוספות עוברות עלינו בלחיצות בתנוחות שונות, החדר מתמלא ריחות של צואה וקיא, היולדת נאבקת בכל, ציוד ההחייאה פרוש מוכן ציר ואני וניקול מקוות לטוב אך מוכנות לגרוע ביותר, מגייסות לעזרתנו גם הומיאופתיה.

 

בשעה 3:08, אחרי ארבע שעות של לחיצות, נולד תינוק ללא טונוס וללא נשימה או צבע. אני וניקול יודעות בדיוק מה תפקידה של כל אחת בהחייאה הזו, היו לנו שעות רבו לתכנן. אני מנגבת את התינוק ומרגישה אותו רפה וחלש, סקשיין, גירוי לנשימה. כלום. אני תופסת את האמבו וניקול מוכנה עם הסטטוסקופ. נשימה, שתיים שלוש, נשימה שתיים שלוש, כניסת אוויר טובה, דופק תקין. 30 שניות ואני מפסיקה ומתבוננת בתינוק הנאבק לנשום בכוחות עצמו. אני מניחה אותו על הבטן של אמא, אשר מפנה מבטה הלאה ממנו. התינוק חלש, רפוי, לא נושם. אני חובשת כובע סרוג לראשו, מניחה לצדו בקבוק חם ומחזירה אותו לקרש ההחייאה וממשיכה בהחייאה למשך חמש דקות נוספות. החדר קר, החלון שמעלינו פרוץ, את חור הדלת מכסה בד בלוי ואני מנסה לדמיין המאבק של העולל הזה שלא מכבר ייצא מבריכה חמימה ומוגנת לאוויר הקר, למקום בו הוא לא רצוי. קדימה, תינוקי, אתה מסוגל, נשימה ועוד אחת. כן! התינוק מתאושש ומתחיל לנשום בכוחות עצמו, נשימות סדירות, רגועות. אני מתפנה להוציא שלייה, מנקה את האם והמיטה ומשכיבה את התינוק ואמו עור לעור, עוטפת אותם יחד בכל הסמרטוטים שהאם הביאה עמה. אני אוחזת בידיים של האם וכורכת אותן סביב בנה, "מאמא, בייבי" אני לוחשת לה. היא מביטה בי במבט אטום.