דובי דובי דוברמן

התחבורה באוגנדה היא חוויה בפני עצמה (בעיקר לחובבי האדרנלין והסכנה). המדינה רחבה ומרביתה כפרית. למרבית האנשים אין כלי רכב וכל ערימת פח עם גלגלים משמשת להסעת נוסעים. החל באופניים, בודה- בודה (אופנועים), ואנים המשמשים כמוניות ומשאיות עמוסות סחורה. כל כלי רכב שעובר עוצר לעוברי אורח ומעמיס אותם, תמורת סכום סמלי, על כלי הרכב שלו. בגלל שמדובר בכסף, כלי הרכב פה עמוסים לעייפה. על אופנוע אחד מעמיסים אישה, ילד, תינוק וסל מלא כל טוב. מונית המיועדת ל-7 אנשים לא תתחיל לנסוע לפני שתדחוס לתוכה 15 איש לפחות. משאיות עמוסות סחורה עוצרות גם הן לטרמפיסטים ומחזות כמו משאית עמוסת בקר כשמעליהם יושבים עשרות אנשים אינה מחזה נדיר. הדרכים פה משובשות ולכל כביש עפר מלא מהמורות ובורות קוראים, בלי בושה, כביש. למרות תנאי הדרך הקשים הנהגים פה נוסעים במהירויות מופרזות ואחוז תאונות הדרכים פה גבוה ביותר. אין פה רמזורים, תמרורים או חוקי דרך.  איפה משמרות הזה"ב איפה?

אז אני לא בטוחה, אדון הרצל, שהעם המובחר היה מצליח להשתלב פה, אבל מה שבטוח, עבור האנשים פה, ישראל  היא ממלכתם של  האנשים הקדושים. "from Israel???!!" (עם רררר מתגלגלת), העיניים נפערות לרווחה, נוצצות. "אתם אנשים קדושים!" אנשים פה כמעט נופלים לרגליי כשהם שומעים שאני מישראל. אני מנסה להסביר להם שישראל היא סך הכל עוד מדינה, שחסר לנו מים, שהכבישים עמוסים, שהכל בארץ כל כך יקר ואנשים עצבנים וחסרי סבלנות. זה כמו לדבר לקירות. מהרגע שאמרתי את מילת הקסם (ישראל), אנשים כבר לא מקשיבים לי הם מהופנטים, כאילו הם מביטים במריה הקדושה בכבודה ובעצמה. ההילה על ראשי הופכת מסנוורת וקסומה אף יותר כשאני מספרת שנולדתי בירושלים. "Jerusalem?" "אז את אחות של ג'יזוס!! ".

המיסיונרים שהגיעו ליבשת במאה ה-19 עשו עבודה טובה. כ-90% מתושבי אוגנדה הם נוצרים, היתר מוסלמים. מה שהמיסיונרים שכחו לספר לאנשים המוקסמים פה זה שבמדינת ישראל חיים לרוב יהודים, ובכלל, הם שכחו לספר להם מה זה יהודים. אני מנסה להסביר את זה לאנשים פה "IM a jew, not christian" "את מוסלמית?" "לא, יהודייה"... את אחות של ג'יזוס. כן, גם ישו היה יהודי פעם. "אז את מוסלמית?" "לא, יהודייה". "are you sure?" שואלים הנדהמים. האמת, לא ממש בטוחה, אבל זה מה שכתוב לי בתעודת לידה - יהודייה.