הרעיון היה נחמד ולא הייתי יותר מדי אופטימית לגביו. חשבתי שאם אשלח מייל לכמה חברים, אולי אצליח לאסוף מעט בגדי תינוקות כדי לקחת למרכז לידה אליו אני נוסעת להתנדב. גם לא הייתי בטוחה לגבי הצורך האמיתי של אנשים בדברים הבסיסיים הללו.

 

בכל מקרה כתבתי קול קורא ושלחתי למספר חברים וקרובים. את רשימת הדברים שניתן לתרום פשוט העתקתי מחוברת המידע שקיבלתי ממנהלת המרכז, חוברת אשר נשלחת לכל מתנדב. ברשימה היו בגדי תינוקות, חיתולי בד, תרופות הומאופטיות וציוד רפואי. ההדים היו עצומים. התחלתי לקבל מיילים וטלפונים מאנשים טובים מכל רחבי הארץ. תוך שבוע הפך הבית שלי לחמ"ל- טלפונים, מיילים, תיאום של משלוחים, מיון, כיבוס וקיפול בגדי תינוקות...

 

ככל שהמשיכו התרומות לזרום הבנתי שיוסטון, יש לנו בעיה. התחלתי לנסות להפעיל אנשים שונים בשגרירות ובחברת התעופה כדי להשיג אישור למשקל-עודף שוודאי יהיה לי. יצרתי קשר עם עמותה שמטפלת במשלוחי תרומות לאפריקה, הוא היה אופטימי, אבל אני המשכתי לירות לכל הכיוונים. עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אקבל אישור או לא. בסופו של דבר לא קיבלתי. תחנוניי והסבריי בגבול לא עזרו, גם לא העובדה  שאני נוסעת להתנדב ובמזוודות ישנם דברים מצילי חיים. הפקידה הסכימה להעלים עין מ-6 קילו ולא יותר, על היתר נאלצתי לשלם. למזלי קרובים וחברים תרמו גם כסף וכך יכולתי לשלם את סכום העתק שדרשו ממני בגבול.

 

כשהגעתי למרכז הלידה באטיאק התחלתי להבין כמה כלום יש לאנשים פה וכמה כל תרומה נחוצה ומצילת חיים. התרומות שהבאתי התקבלו בברכה והתפעמות ע"י הצוות של הקליניקה. הדופלר שנתרם בנדיבות ע"י מינדי לוי ומיילדות השלום העלה דמעות בעיניי אנשי הצוות אשר התרגשו לשמוע על שיתוף הפעולה המבורך בין מיילדות משני עברי המתרס.

 

התרופות ההומאופטיות שנתרמו ע"י מספר מטפלות ישראליות משמשות אותי רבות ומוכיחות עצמן כיעילות ביותר. עד עכשיו השתמשתי בהם במספר מצבי חירום - החייאת יילוד קשה, תפירת קרע מסובך, לידה שנתקעה וירידות עמוקות בדופק. לשמחתי, כל התוצאות של סיבוכים אלו היו טובות.

 

גם הציוד הרפואי, שאת חלקו רכשתי בכסף שנתרם לי, כגון גזות, פיטוסקופים (לשמיעת דופק עוברי),  מדי חום, מדי לחץ דם, ג'ל לדופלר ועוד, משמשים אותנו בקליניקה על בסיס יומי. הקליידוסקופים המדהימים שרועי נתן לי אולי לא מצילים חיים אבל הצליחו להעלות פה חיוך על פניהם של ילדים ואנשים קשי יום. אחד הקליידוסקופים ניתן כשוחד לאיש הביטחון באדיס אבבה שצינורות הברזל נראו לו כמטעני חבלה ורק אחרי שהראתי לו את הקסם והסכמתי לתת לו אחד, הוא נתן לי לעבור.

 

אך מכל התרומות, הדבר החשוב ביותר שהבאתי אתי אלו הם בגדי התינוקות והכובעים. התינוקות פה עטופים בסמרטוטים בלויים, אין להם כובע, בגד או חיתול והם מחרבנים ומשתינים בכל מקום. במשך השהות שלי פה אני מנסה לוודא כי כל אמא מקבלת בשחרור מהקליניקה כובע סרוג, בגד וחיתול בד, אלו הבגדים היחידים שיהיו להם אי פעם והם וודאי ישמשו דורות רבים. את שמיכות הקווילט המדהימות שקיבלתי אני שומרת לילדים "מיוחדים" שנגעו ללבי במיוחד, כמו מאגי, הבת של ויולה המבשלת אשר משתמשת בשמיכה יום-יום.

 

אז אם תיסעו לטייל באפריקה ותראו תינוק שעל ראשו כובע צבעוני סרוג מעשה ידיה של אישה ישראלית, דעו כי לא רק כובע נסרג בידיים אוהבות, כי אם גם תקווה לעתיד טוב יותר.