וכולן שותפות לשמחת היצירה, ההולדה והזנת התינוקות. עבור הנשים הכפריות פה, לידה (labour), היא עוד אחת מהעבודות הקשות שעליהן לבצע. אלו נשים חזקות, עורן השחום מתוח על עצמותיהן ומתחתיו מסת שריר מפותחת ביותר, נטולת שומן. הן מסתובבות בזמן הצירים, גונחות קלות, מחזיקות את גביהן, נשענות על הקירות, מדי פעם נשכבות על הרצפה לנוח. כשמגיע הזמן, הן נשכבות על הגב, מושכות רגליים לבטן ולוחצות. מעניין האם אנחנו במערב לימדנו אותן את התנוחה הכל כך לא נוחה הזו. אני מנסה לשכנע נשים ללדת בכריעה, בשכיבה על הצד, אבל הן כולן חוזרות לשכב על הגב וללחוץ כשרגליהן מקופלות לבטן.

 

הן מגיעות למרכז עם ה"דולות" שלהן, ה- TBA מהכפר שלהן, ו/או עם אמן, הגברים לא מגיעים וכמעט לא רואים אותם פה, מלבד כשהם מביאים יולדת ב"בודה בודה" (אופנוע) או כשהן מביאים את נשותיהן להיבדק. ה-TBA  או אם היולדת אחראיות לטפל ביולדת, לכבס את הבגדים והמצעים שלה, לבשל ולהאכיל אותה, אבל הן כמעט לא עושות מעבר לזה, ייתכן שזה מפאת כבוד לנו, המיילדות המערביות. מחוץ לקליניקה ישנה סככת קש המיועדת להדלקת אש ובישול ליולדות.