"זו אפריקה", זהו מעין ביטוי שהמזונגה, האנשים הלבנים, משתמשים פה כדי לתאר דברים הזויים. אז יש לי סיפור כזה.

 

אישה הגיעה בלידה ראשונה, הלידה התפתחה לאט והתגברה באמצע הלילה. בשעה שלוש באו לקרוא לי מהחושה כדי להתרשם מקרע דרגה 3 (קרע עמוק שנגרם מהלידה ודורש תפירה של כירורג בחדר ניתוח). חושך, אני מגששת דרכי לקליניקה שם נמצאות סטפני, שרה וג'ין. בעזרת פנסים אנחנו מעריכות את גודל הנזק ומחליטות שעדיף לפנות אותה בבוקר למרפאה בעיירה הקרובה שם יש רופא שוודאי יוכל לתפור אותה. אבל הסיפור של הבחורה האומללה הזו רק מתחיל...

 

בבוקר כולם מתנהלים בקצב אפריקה - ארוחת בוקר, טלפון למרפאה לברר אם הרופא נמצא, כוס תה, קשקושים ועניינים, עוד כוס תה... אין אווירת דחיפות. הבחורה (בת 19 אגב) כבר התקלחה, הסימנים החיוניים שלה תקינים מה שאומר שהיא לא הולכת למות, אבל מעבר לזה הכל יכול לקרות. בבית חולים בארץ היו מעירים רופא כונן, מרדים כונן, כונן חדר ניתוח... בקיצור, מעירים חצי עיר כדי שזה יקרה ומהר.

 

כעבור כשעתיים (בשעה 10) מקבלים תשובה מהמרפאה שהרופא נמצא ואפשר לבוא. עוד שעה של סידורים, מחכים לדודה של היולדת או משהו שתביא לה אוכל ולבסוף אנחנו יוצאים לדרך בג'יפ-אמבולנס של המרכז- פול הנהג, שרה, אנוכי, היולדת והתינוק שלה. אין פה תינוקייה או תחליפי חלב (תודה לאל) אז התינוק פה לעולם לא נפרד מהאמא שלו, לפחות זה...

 

נסיעה בדרכים משובשות ואנחנו במרכז לידה 4, מרכז שמשרת את כפרי האזור לכל צרכיהם הרפואיים, כולל לידות וחיסונים. הרופא המקומי מקבל אותנו בחמימות ומתפלא על הקרע, הוא כמעט לא רואה קרעים. האחות מגיעה והיא חמוצת פנים, הרופא מסביר שהיא עובדת לבד כבר חודש, יום ולילה. וודאי לא שמעו פה על תנאי העסקה וארגונים מקצועיים..

 

הם מעלים את האישה על שולחן לבדיקה, ללא הסבר, ניסיון הרגעה או אילחוש,והיא מתפתלת ובוכה ולא נותנת שייבדקו אותה. הרופא טוען שאין באפשרותו לעזור לה ואנחנו גוררים עצמינו חזרה למרכז לידה שלנו.

 

הבנות מתקבצות וישנה מעין ישיבה ספונטנית כדי להחליט מה עושים. כריסטין המתורגמנית התבקשה להסביר את המצב ליולדת ולמשפחתה ואת המלצתינו להסיע אותה לעיירה גולו שם יש בית חולים. נראה שהם מסכימים ואנחנו מתארגנים לנסיעה אבל אז מסתבר שאין לאף אחד מהם שקל על התחת, האשפוז בבית חולים ודאי יעלה קרוב ל 50,000 שילינג (כ-80 שקל), סכום עתק שכמעט אף אחד פה לא יכול להרשות לעצמו.

 

סטפני, מיילדת צעירה אבל בעלת ותק כאחות בטיפול נמרץ ואני מתייעצות בנינו ועם הספרים ומנסות לקבל החלטה, מה עדיף? להשאיר את הקרע בתקווה שיירפא או לנסות לתפור אותה פה באמצעים הדלים שלנו? מתקבלת החלטה שמגובה ע"י מנהלת המרכז שקיבלה עדכון טלפוני, שיש לתפור אותה.

 

בינתיים ה-TBA, עוזרת הלידה המקומית הכניסה אותה לאמבט מים עם מלח, הטיפול המקומי לקרעים. אני מתיישבת לידה ומבקשת מכריסטין להסביר לה שאנחנו עומדים לתפור אותה. האישה מסרבת בתוקף. אנחנו נכנסות למשא ומתן, מסבירים לה שהיא יכולה במקרה הטוב לא להיות מסוגלת להביא יותר ילדים לעולם, ובמקרה הפחות טוב למות. חצי שעה של זיעה והיא מסכימה.

 

אז איך תופרים קרע דרגה 3 בתנאים של מקסימום טיול של תנועת נוער? אין לי מושג. סטפני ואני מפשפשות בציוד המבורך שנתרם למקום במשך השנים ומוצאות חוטי תפירה, חומר להרדמה מקומית וקצת גזות. אני מגייסת לעזרתינו גם תרופות הומיאופיות שנתרמו ע"י מטפלות מבורכות בישראל. בינתיים שרה נותנת לה לשתות קצת רום כדי למסטל אותה.

 

סטפני ניסתה לשכנע אותי לתפור אבל אחרי שגילינו שלה יש ניסיון רב ממני בתפירות, היא השתכנעה, הבטחתי להיות אתה שם לייעץ ולעזור. בשעה שלוש, כ-12 שעות אחרי הלידה, התחלנו את התהליך המייגע. שעתיים של ריכוז מטורף, גירוש זבובים בלתי פוסק, ניסיונות להרגיע אישה שעוברת הליך מסובך ומסוכן ובעיקר הרבה יצירתיות ואנחנו מסיימות.

 

שאפו לסטפני שגילה קור רוח, אסרטיביות ויכולת אלתור מרשימים ולכריסטין שנתנה יד ועזרה לתרגם ובעיקר שאפו ענק לבחורה בת 19 שהתמודדה בגבורה עם מה שנשים רבות כמעט לא מצליחות להתמודד בתנאים משופרים בהרבה. שאפו.